ב על ההתנגדות ל'טוב'

52 ישי מבורך מהשתדלות, וזה שאמרו חז"ל "ביקש יעקב לישב בשלוה", כי כל ישיבה רצה לומר במנוחה [ . . . ] ולכך אמרו ז"ל דבכל מקום "וישב" הוא לשון צרה כי הוא נמשך מהחושך, כמו שאמרו "וישבו איש תחתיו בימי אפילה" [ . . . ] ולכך "כי אשב בחושך ה' אור לי" [ . . . ] וזהו בכל מיני "מושבותיכם" — [ תוך שאתם ] בעצלות ועצבות מהשתדלות וזריזות [ וזהו ] "לא תבערו אש" לזרזכם . וכל מלאכה [ . . . ] שהוצרכה להכנה ל"ועשו לי מקדש", 1 בשבת אסורה דכבר נעשה ענין ד"ושכנתי בתוכם" . ברקע ההתדיינות של רבי צדוק עומדת ההכרה ההלכתית שהשביתה 2 מה שמגדיר חוסר פעילות כסוג שלבשבת היא מצוות עשה, עשייה . בעקבות זאת רבי צדוק מנסח את מעמד השביתה של הסובייקט התיאולוגי ( החסיד, בניגוד לצדיק האי – תיאולוגי ) כמצב של התנגדות לפנטזמה או לעל – אני אשר מבקשים את העשייה הישרה . זאת על ידי כך שבדרשתו רבי צדוק מציע פרשנות חדשה למושג "ישיבה" ( שנידון בפרק הקודם ) , כפי שהוא מופיע בפסוק על איסור הבערת האש, "לא תבערו אש בכל מושבותיכם" . כאומר : אם רצונכם להיות במושבותיכם, לשבת, אז זִנחו את הצו הדוחק בכם ומזרז אתכם להשתדל להבעיר אש ולהשתנות כלפ...  אל הספר