262 עקרון אי-הידיעה הספרים ששימשו כסימוכין ולו לאחד מספרי העיון שעברו תחת ידיו . רוב ספרי העיון כוללים רשימת מראי מקום או ביבליוגרפיה, הכוללת לרוב מאות מקורות ומשתרעת על פני כמה עשרות עמודים . כדי לקרוא את כולם צריך הקורא להיות אובססיבי או מטורף . דבר כזה היה הופך קריאה של ספר עיון לעינוי . אך אם כך הדבר, כיצד רשימת מקורות, שלמעשה לעולם לא יעמדו למבחן האימות, ולו באופן חלקי ביותר, תעניק תוקף של אמינות לטקסט הנסמך על אותם מקורות ? אך תחילה ראוי אולי לבחון מעט יותר לעומק את השאלה מדוע בכלל כוללים ספרי עיון רשימות של סימוכין, ומדוע צריך מחבר של טקסט עיוני להביא סימוכין חיצוניים לטקסט שלו ? כשעל ספר עיון חתום מומחה ידוע שם, האין די בכך כדי שקוראיו יוכלו לדעת ( לדעת ממש, לא רק להאמין ) כי רעיונותיו בוססו כראוי, גם מבלי שיצוינו מקורותיו ? ובכן, מבלי לזלזל בכבודו של איש ממחבריהם של ספרי העיון, התשובה על שאלה זו שלילית . בהחלט אין פירוש הדבר שמחבר זה או אחר ( או כולם ) הוא בלתי אמין . זה רק מעיד על כך שבנוגע לכל טקסט עיון, שמטבעו מתייחס אל ה מציאות בהא הידיעה, קיימת שאלת אמינותו של אותו טקסט —...
אל הספר