סיפורי פרויד 221 בנוגע להבחנה בין ידע למידע, בין המציאות לבין סיפורים המתייחסים לאותה מציאות, התחלתי להבין כי כתביו של פרויד — רובם ככולם — הם סיפורים . כשפרויד תיאר באופן חי ובפירוט מדהים את רחשי ליבו של מיכלאנג'לו בעת שזה יצר את פסלו "משה" — הוא טווה סיפור . לא הייתה לו כל דרך לדעת באמת מה היו רחשי ליבו של מיכלאנג'לו, ולו בשל העובדה הפעוטה שאותו אמן דגול הלך לעולמו שנים רבות קודם לכן . פרויד בנה את הסיפור הזה על בסיס של תיאוריה שכולה נבנתה מסיפורים כגון אלה . לפי התיאוריה הזאת, רחשיה של הנפש באים לידי ביטוי חיצוני באופנים שונים . אך דא עקא : לפרויד, כמו לחוקרים אחרים בתחום זה, מעולם לא הייתה כל דרך לאמת את אותם ביטויים חיצוניים כנגד המציאות הפנימית השוררת באותה נפש . כפועל יוצא מכך לא ניתן לדעת באיזו מידה משקפת הפרשנות הזאת את המציאות שאליה היא מתייחסת — מה שהופך אותה לראויה להגדרה של סיפור . לך תתווכח עם הפסיכולוג שלך למשל, כולנו "יודעים" שפליטת פה ( בדומה למעשי כשל אחרים, כפי שהגדירם פרויד : פליטת קולמוס, שכחה זמנית של מילים ועוד ) היא ביטוי חיצוני להלך נפש רב-משמעות . האומנם ? למר...
אל הספר