פרק שני מבט היסטורי על הפיצול המוסדי של אוכלוסיית חסרי הבית בישראל

50 בין הבית לרחוב | שלומית בנימין הפכה כך לבעלים של 39 אלף יחידות דיור חדשות, רובן בערי הפיתוח . 22,513 מהדירות הללו, כולן בערי הפיתוח, נמסרו לניהול של עמידר ושל עמיגור ; מחציתן אוכלסו בישראלים ותיקים ומחציתן במהגרים . על אף התוכניות למיניהן והבנייה המסיבית, מראשית שנות התשעים יש עלייה חדה במספרם של הסובלים מהיעדר ביטחון דיורי, הן בקרב המהגרים שזה מקרוב באו הן בקרב הישראלים הוותיקים . כבר ב- 1991 נספרו בתל אביב בכל לילה כחמישים חסרי בית, וב- 1993 כבר נאמד מספרם של חסרי הבית בעיר ב- 154 , רבים מהם מהגרים מברית המועצות לשעבר ( שיינטוך 2010 ) . המשבר בענף הדיור פגע כאמור גם באוכלוסייה הישראלית הוותיקה, ומשפחות רבות פונו מבתיהן לאחר שלא עמדו במחירי השכירות המאמירים . בעקבות זאת חודשה פעילותה הציבורית של תנועת האוהלים כהתארגנות מחאה ציבורית כלל-ארצית של מחוסרי הדיור . ב- 1 ביולי 1990 דיווחו יהודית יחזקאלי וצבי אלוש ב ידיעות אחרונות כי ראש עיריית ראשון לציון החליט שלא לפנות את חסרי הדיור שהתקבצו בגן העיר בראשון לציון ( פרסיקו 2011 ) . למחרת התפרסמה ב ידיעות אחרונות ידיעה נוספת, תחת הכותרת "ו...  אל הספר