172 | פעימה וקו שזה אינו שסע, רק הצורה מזכירה ) . אנחנו מחונכים שלא להישיר אליו מבט, ואולי זה דבר מהותי ועמוק מחינוך . המקום הזה בעולם, שאליו מכוונת פיזית התשוקה הגברית, שבו גברים נבלעים, סוערים ומתרוקנים ותשים, כמו גלגול שלם של חיים ומוות, הוא גם המקום שממנו אנחנו יוצאים אל העולם, וכל-כולו טאבו . גם הוא קו החיץ שבין חוץ ופנים . אם כן מחד — השסע, סוף פני השטח . סוף הציור . מאידך — כל סוף הוא בהכרח התחלה של משהו . כי כשאנחנו מגיעים לקצה, דבר אחר וחדש חייב להפציע . זאת מחשבה, שכבני אנוש הנדונים לחיים קצובים קשה לנו להבין . נקודת המבט שלנו מוגבלת, ועם זאת הדמיון מאפשר . אנחנו הרי יודעים, אנחנו הרי רואים : כשמשהו מסתיים, משהו חדש בהכרח מתחיל . המשהו החדש הזה, מה טיבו ? העבודה של פונטנה לא אומרת, היא רק מרמזת . יש שם משהו לא נודע . והלא נודע הוא החדש . בכך הוא פרץ את גבולות הציור . זה לגמרי מספק . או במילותיו, כפי שתרגמתי מאיטלקית : “התגלית שלי הייתה החור, זה הכול . אני שמח למות אחרי תגלית כזאת״ . בכך מתקיים ההיפוך . השיסוף רוצח את פני השטח בכאב ובורא אפשרות חדשה . לוסיו פונטנה כתב בצדו האח...
אל הספר