100 | פעימה וקו פניו של ישו מרוכזות . יש בהן יותר מריכוז, אבל הבעתו חומקת מפרשנות . אם כן, במוקד הציור האצבע המוחדרת אל תוך הפצע, אל פנים גופו של ישו . הוא צייר זאת כל כך נפלא, שילוב כמעט בלתי נתפס של מראה ארצי ועם זאת לגמרי נשגב, עד שאני חש אי נוחות גופנית . מכאן, החשיבה יכולה לפנות לכמה שבילים מתפצלים . הנה שלושה כיווני חשיבה שהציור מאפשר : החדירה לגוף אחר, על כל המשמעויות הקשורות בה . החוויה הישירה, כדרך שכנוע אפקטיבי ועוצמתי . וההרהור, כיצד נוצרת תחושה ניסית, שהיא מעבר ליכולת שלנו לחוש את העולם . כאן אני מבקש לעצור ולו לרגע : הפקפוק בתמונה, בחזרתו של ישו מעולם המתים לעולם החיים, מוצג כתכונה נחותה . איך הוא, תומאס, מעז בכלל לפקפק בבן האלוהים ? למעשה, כל האירוע המצויר בא לבסס את הסיפור הניסי . ישו קם מהמתים וחזר לעולם . הייתכן ? ובכן, מי שפקפק מוצג כמובס אל מול הנס, ואף הוא הופך, כתוצאה מהמתואר בציור, למאמין גדול של ישו . אני מפקפק בדרישה האמונית שלא לפקפק . יותר מכך, אני מבקש לסתור את מהות האתוס ולטעון שהפקפוק, הגורם לרצון לבירור אמת, הוא הוא אופן החשיבה שהצעיד את האנושות קדימה . אנ...
אל הספר