226 | עוזי שביט תחושות אלו שימשו, כנראה, אצל רבים בערבוביה, והן באות לידי ביטוי לא פעם בצורות שונות, ובייחוד בהדגשה של השונוּת והמקוריוּת שביצירה, הדגשה העשויה להשתמע לשתי פנים, ודבריהם של קלוזנר, שניאור ולחובר ממחישים היטב עמדה דו-ערכית זו . נראה שתפיסת-יסוד זו של היצירה, כדבר שהוא בעת ובעונה אחת יותר משירה ופחות משירה, יותר מאמנות ופחות מאמנות, לא פגמה כלל ברושמהּהאדיר של היצירה על בני הדור . "כל דור קולט מן השירה מה שהוכשר לקלוט, מה שהוא זקוק לו באותה שעה", כתב פיכמן בהקשר אחר, בהתייחסו ליצירה אחרת של ביאליק, "מתי-מדבר האחרונים" ( פיכמן תשי"ג, עמ' נז ) . ואמנם, הדור התרשם מעוצמת התיאורים, מהטון הנבואי, מהתוכחה הסרקסטית, בלי להתייחס כמעט אל היצירה כשלמוּת, כאחדוּת אמנותית וכמבנה רטורי משוכלל, ומבלי שהדבר הפריע לו לקלוט את המסר האקטואלי במלוא העָצמה והחריפוּת . היצירה נקלטה ונבחנה באמצעות האנלוגיה למציאות האקטואלית, והקורא פירק והרכיב לעצמו את היצירה בהתאם לכושר קליטתו ולצרכיו . אלא שגישה כזו שוב אינה יעילה לגבי הקורא של ימינו, שהתרחק מהמציאוּת ההיסטורית דאז, ולפיכך אין לו דרך אחרת אל...
אל הספר