134 | עוזי שביט עמדה מיוחדת בשאלה זו נקט ביאליק . אף על פי שהיה ללא ספק מבססו העיקרי של המשקל הטוני-סילָאבִּי האשכנזי בספרותנו, ולפניו לא היו אלא התחלות קלושות, הכיר ביאליק עוד מראשית דרכו שאין עתיד לנגינה האשכנזית ; וכבר בסוף תרס"ד ניסה להכניס לשירתו משקל חדש — מעין משקל מקראי, ונימק ניסיון זה בפירוש, במכתב מינואר 1914 אל זלמן שניאור : ] . . . [ ועוד אגלה לך, מה שאמרתי לך כבר פה אל פה — כי כל המשקל שלנו שוה קלִפת השום . בעוד עשר שנים, בקום דור קורא עברית נכונה, מלעיל ומלרע, פור יתפוררו כל משקלי שירינו, השקולים לפי הקריאה המשובשת, והרבה מהשירים, אלו שעיקר יָפְיָם בְּנוֹי המשקל, יהָפכו לפרוזה גרועה . ברגע אחד יתרועעו ויתערערו הרבה שירים וחרוזיהם יפוצו כְּפִסְחִים וְקִטְעִים איש לעברו בקב שלו . מטעם זה איני נוהג מעולם להקפיד הרבה על המשקל, אפילו בשירַי השקולים . ו"להכעיס" אני מחַסר או מיַתר הברה אחת בחרוז, משום "זֵכר לחֻרבן" . וגם אתה, ברוב שיריך ה ש ק ו ל י ם , עשית כך הרבה פעמים ( דוק ותמצא ) , איני יודע אם מדעת ואם שלא מדעת ואולי מתוך הכרח . איך שהוא, אַל יֵרַע לבך . כך י פ ה וכך נ א ...
אל הספר