[ 20 ] [ 42 ] משגע, וזה הכול . חבר אחד, שנסע אתנו, פנה אלי ואמר : ״נו, גולדה, את רצית לבוא לארץ-ישראל, והנה כבר באנו . עכשיו אפשר לנסוע בחזרה . די״ . אבל גם הוא נשאר פה עד יום מותו . עוד לפני שעזבנו את אמריקה החלטנו שנצטרף לקבוצה . מה זה קיבוץ — עוד לא ידענו אז . במרחביה היה לי חבר בשם דובינסקי, שבא הנה עם הגדוד העברי ( אחר-כך היה בעלה של חנה צ׳יז׳יק ) . הבחורים בני עירנו שהתנדבו לגדוד העברי בימי המלחמה יצאו לדרך מביתנו . לא היתה להם לא משפחה ולא הורים, והורינו ליוו אותם לרכבת ואמא תפרה להם את הדרוש לנסיעה וציידה אותם ב״דברים טובים״ . באותם ימים לא היו מקבלים חברים חדשים לקבוצה באמצע השנה, כי רק בראש-השנה ידעו מי עומד לעזוב אותה וכמה מקומות יתפנו לחברים חדשים . אנחנו פנינו למרחביה, מפני שדובינסקי היה שם, ובשלוש אסיפות נערכו הצבעות על קבלתנו — ולא מפני שהיה להם משהו נגד מאירסון, אלא מפני שאני הייתי בחורה אמריקנית, ואיזו בחורה אמריקנית מסוגלת לעבוד ולחיות חיי קבוצה ? רק באסיפה השלישית החליטו סוף-סוף לקבל אותנו . נדמה לי שהדבר שהכריע את הכף לטובתנו, היה הפאטיפון שהבאנו אתנו, ועמו הרבה תקל...
אל הספר