מלקולם גלדוול 180 השכנה, וראיתי שהיא עזבה . גיליתי באותו יום שאנשים רבים עזבו . אז כשבעלי, טרי, חזר הביתה מהעבודה, אמרתי, 'טרי, מה קורה פה ? ' והוא אמר, 'אנחנו בסכנה . ' "עזבנו את הבית באותו לילה . לא היה לנו טלפון . אתה זוכר, זה היה בימים לפני הטלפונים הניידים . יצאנו מהבית . פחדתי נורא . הכנסתי את הבן שלי לעגלה שלו . אספתי כמיטב יכולתי בגדים בשבילו ובשבילנו . היה מדף בתחתית עגלת התינוק, ודחסנו הכול לתוך המדף . וטרי אמר לי, 'זהו זה, רוזי, אנחנו יוצאים ישר מפה ואנחנו מחייכים לכל אחד . ' אני רעדתי . הייתי אם בת-עשרה, נערה בת-עשרה שהתחתנה, בת תשע-עשרה, נשואה, תינוק חדש, עולם חדש, חיים חדשים . והכול נלקח ממני ככה בבית אחת . אתה מבין ? ואין לי כוח לעצור את זה . פחד הוא דבר מחריד, ואני זוכרת שממש ממש פחדתי . " המקום הבטוח ביותר שהם הכירו היה שכונה של קתולים בלבד, באלימרפי, במערב בלפסט, במקום שגרו הוריה של לולור . אבל לא הייתה להם מכונית, ובבלפסט הגועשת אף נהג מונית לא רצה להיכנס לשכונה קתולית . לבסוף הם פיתו נהג מונית לעצור באומרם שהתינוק שלהם חולה וצריך להגיע לבית חולים . הם סגרו את דלת המ...
אל הספר