דוד וגוליית 139 את המדרכה בריצה מערבה, והופל שוב ושוב . מישהו משך את המעיל שלו מעל ראשו כך שנבצר ממנו להוריד את זרועותיו . . . . "תפסנו עכשיו את הבן-זונה הזה," צעק איש אחד . "בואו נהרוג אותו," צרח ההמון . מקבוצה של מעודדות לבנות באה העצה "להרוג את הכושי שמזיין את אימא שלו ולגמור עם זה . " גברים התחילו לנפץ את חלונות המכונית . ומה קרה לשאטלסוורת ? לא הרבה . הוא הצליח לזחול בחזרה לתוך המכונית . הוא נסע לבית החולים ונמצא שהיה לו נזק קל לכליה וכמה שריטות ומכות יבשות . הוא יצא מבית החולים בו-ביום אחר הצהריים, ובאותו ערב, מהדוכן בכנסייה שלו, סיפר לקהילתו שהוא מרגיש רק סליחה לתוקפיו . שאטלסוורת התברך בוודאי במידה גדולה של נחישות ועוצמה . אבל כאשר טיפס ללא פגע מחורבות ביתו, נוספה לו עוד שכבה של שריון פסיכולוגי . כולנו עלולים לפחד, אבל אנחנו מפחדים גם מהפחד, והניצחון על הפחד מחולל התרוננות . . . כאשר פחדנו שניבהל בהפצצה, ואחר כך, בזמן ההפצצה, הצגנו בפני אנשים אחרים רק שלווה חיצונית, ועכשיו אנחנו בטוחים, הניגוד בין הדאגה הקודמת ובין ההקלה ותחושת הביטחון הנוכחיות מוליד ביטחון-עצמי שהוא האב והאם ש...
אל הספר