היטלר, ק . צטניק וקיטש 107 שבו אנו מתעקשים לראות ולהבין את יחסי הגומלין בין האנושות והשואה . . . עיסוקו האובססיבי, המיוסר, לעתים כמעט טרוף הדעת של ק . צטניק במעוות, הזיותיו הפרועות וסירובו האנרכי להתאים את עצמו לאיזשהו סגנון ספרותי, עוררו דחייה בקרב אלה שהתחנכו במסורות תרבותיות המעדיפות עלילה מסופרת היטב, עומדות על כללים אסתטיים קפדניים, מבקשות לקחים מוסריים כלשהם, ומגלות התנגדות מידית לכתיבה תמוהה, מבולבלת, ולעתים גם דוחה כזו של ק . צטניק . כשהוא במיטבו, הקיטש של ק . צטניק לובש אופי יוצא דופן כל כך שהוא חודר למקומות המסתור החבויים, האפלים והמבחילים ביותר בנפש האדם ( ברטוב, ,1999 עמ׳ 158 - 159 ) . נראה אפוא שק . צטניק, אולי דווקא בגלל סגנונו, הצליח איפה שרבים אחרים נכשלו . כתיבתו, גם אם היא לא פעם רוויית קיטש, מצליחה להביא את הקורא לחוש את הטריטוריה עצמה . לפיכך אני סבור, שלמרות הבעיות השונות שעולות מתוך כתביו ודמותו של ק . צטניק, הרי שעדיין מדובר בספרים בעלי חשיבות גדולה להבנתנו את החוויה הבראשיתית של האסיר — גם בזמן השהות במחנות וגם לאחר מכן .
אל הספר