הכתיבה או החיים — ק.צטניק בראי סמפרוּן

94 המפה והטריטוריה לומר משהו מהותי על מה שהיה "שם", יש לנטוש, לפחות במידת מה, את האמת העובדתית . סיפורו של הניצול מעוגן במוות ונכתב מתוך המוות עצמו : "לספר את המוות הזה עד תומו — משימה לאין-קץ" ( עמ׳ 37 ) . ואולם כלל לא ברור שהניצולים אכן שרדו את מחנות המוות : "הרי לא באמת שרדתי מן המוות" ( עמ׳ 19 ) . המוות הופך במחנה "למציאות היחידה . . . לחוויה האמיתית היחידה . מאותו רגע ואילך, כל השאר לא היה אלא חלום" ( עמ׳ 20 ) . ובמקום אחר הוא כותב : "כל זה לא היה אלא חלום . החיים, העצים בלילה, המוזיקה, לא היו אלא חלום . הכול היה חלום מרגע שעזבתי את בוכנוואלד" ( עמ׳ 142 - 143 ) . והוא מוסיף, "דבר לא היה אמת מלבד המחנה, כך בפשטות . השאר לא היה אלא חופשה קצרה, אשליית חושים, חלום מפוקפק : זהו זה" ( עמ׳ 227 ) . ואם כך הדבר, תוהה סמפרוּן, האם אין הוא עצמו רק חלום של אחת מדמויותיו בספרים ? — "אני עצמי חלום" ( עמ׳ 20 ) . אותה מציאות של חלום נוגעת קודם כול, ולפני הכול, לעצם קיומו של הניצול עצמו — כפי ש אימְרֶה קֶרְטֶס, שהיה בן חמש-עשרה כשגורש בתחילה לאושוויץ-בירקנאו ולאחר מכן לבוכנוואלד, כותב בספרו פ י א ...  אל הספר