הקדמה 25 שאין להביעה במילים . כמה דברים עליי לספר ! אבל אני מבחין שאין מאזינים בתשומת לב . אדרבא, הם ממש אדישים : משוחחים ביניהם על נושאים אחרים כאילו אינני ביניהם . אחותי מתבוננת בי, קמה ומסתלקת בלי אומר . צער אין-סופי מתפשט בגופי . כך אני זוכר את הכאבים מילדותי הרחוקה : כאבים שכיחים של ילד שאין בהם תחושות צדדיות של אדם מבוגר בעל ניסיונות מרובים ; כאב טהור שבגללו ילדים בוכים . מוטב לי לחזור למציאות : והפעם אני פוקח את עיניי כדי להיות בטוח שאמנם אני ער . החלום עודנו ניצב מול עיניי, ממשי, ואף שאני כבר ער, ממשיך לחוש בגללו חרדה עמוקה : זה איננו חלום סתם : מאז באתי למחנה כבר חלמתי אותו פעמים הרבה, במעט שינויים בלבד . כעת, במלוא הכרתי, אני נזכר שכבר סיפרתי לאלברטו על חלומי, ולהפתעתי השיב שזהו גם חלומו וגם חלומם של רבים אחרים, אולי של כולם . מדוע ? למה הייסורים היומיומיים נהפכים בנפש כולנו לאותו חזיון עצמו ? לאמור : אנו מספרים על חיינו כאן, ואיש אינו רוצה לשמוע . . . לילה אחר לילה, ללא הפוגה, כל אחד מאתנו חולם את אותו החלום ( לוי, ,2008 עמ׳ 63 - 64 ) . פרימו לוי מבקש שנקשיב לניצולים, וזה כו...
אל הספר