9 באחד מן הימים כתבתי בבלוג שלי, שהעצלנות של הגברים, ההסתייגות שלהם לנוכח מאבקן של הנשים, נמאסו עליי . בן רגע קיבלתי מאלמוני ידידותי את התגובה הבאה : "אולי כדאי שתשאלי את עצמך למה גברים נמנעים מלדבר על זה . הנה רמז אחד לפחות : הגישה התוקפנית ואף נוטפת השנאה של הפמיניסטיות, כלפי כל גבר שאינו מצהיר : 'אני מתבייש להיות גבר ! מוות לגברים ! ' ביום שתראי ביחסי גברים-נשים את מה שהם באמת [ . . . ] אז יתחילו להקשיב לך . עד אז ימשיכו לראות בכן נשים מתוסכלות עם שפם, ואתן רק תזיקו למאבק שלכן . " במילים ממש לא מכובסות מתרעם האדון הזה על המִיזְאַנְדְרִיָה שלי . איני היחידה שסופגת טענות חוזרות ונשנות עקב שנאת גברים : רבות הן הפמיניסטיות והלסביות שהואשמו בהטחת עלבון שכזה . כאילו הטלת ספק בכוחם של הגברים וחוסר עניין בהם, זה אך ורק ביטוי של שנאה . האצבע המאשימה המופנית למיזאנדריה משמשת למעשה מנגנון השתקה : זהו אמצעי להחניק את הכעס — שמדי פעם הוא אלים, אבל בכל אופן מוצדק — 10 של הסובלות דיכוי מהעריצים שלהם . ההתייחסות למיזאנדריה כאל משהו פוגעני, האמירה כי אין זו אלא עוד צורה של סקסיזם שיש לגנות ( כאילו ס...
אל הספר