220 יהונתן דיין מוזיקלית שמלכדת ומהדהדת תחושות, נחמה והשלמה, והרי דבר – מה בא כאן לכלל סיום . רוקאנטן, גיבורו הדואב של סארטר, המתייסר לאורך הרומן באבסורד של הקיום, בהכרת חומריותם המבזה, המבחילה של החיים, עומד לשוב לפריז ומאזין לתקליט האהוב עליו עוד פעם אחת אחרונה . ודומה שמעבר לעזיבה של מקום ותקופה מרמז סיומו זה של הרומן אף לנוכחות המוות, לסיומם העגום, הבלתי נמנע של החיים ( במובנם החומרי ) , שכמו אותו תקליט, עתידים, בהשלמת מעגל, להשתתק לתמיד . דווקא כאן, מתוך אותה תנועה מוכנית, כמו שבלולית, של מחט התקליט ההולכת ומצמצמת את דרכה לעבר הנקודה הדוממת, נשמעת לראשונה גם אפשרות לגאולה : "היא שרה . הנה שניים 319 התקליט המדובר ישן, שרוט, שניצלו . היהודי והכושית . ניצלו" . ויחד עם שירת הזמרת ונעימת המלחין הוא מעלה רעשים משונים, "שיעולי מחט", כפי שמכנה זאת רוקאנטן . את קולה של הגאולה אי אפשר לשמוע אלא כ"רעש משונה" . קולות פוסקים ופורעים בתנועה המוזיקלית . אותות החולי הללו ( שריטות, חריקות, פגעי יושן ואבק ) מרמזים למטפוריקת גוף התוגה שמגלם התקליט עצמו כעצם פגום . המוזיקה של העצם הפגום היא לפיכך מסו...
אל הספר