215 שירת העצבים מונולוג פנימי זה מגיע בתום הסימפוזיון גדוש הקולות העבריים השונים, המשתברים האחד באחר, שהתחולל בפתח הספריה, והוא נותר, כאמור, מחוצה לה, כלומר, אין לו חלק עם קטלוג כתבי העת הרבים המציפים את פנים הספריה . לפנינו טקסט, כפי שהגדיר "אובד עצות" את מחברותיו, הנותן ביטוי ל"קול שלא מן הישוב" . במובן הזה, זהו למעשה קול שמבטא מצב קצה או שמא דומם של הלשון ויכולת ההבעה : כשכל יתר הקולות משתתקים ולא מתערבים בו, כשכל צורות השיח ואופני הדיבור העוסקים בפרובלימה היהודית דועכים, עולה קול זה כצורת הבעתה של נפש מיוסרת ; מיוסרת בעיקר על שום "אילמותה", כי מצוקתה נובעת מכך שלא מצאה לעצמה ביטוי הולם בין כל צורות המבע שהובעו ברב – שיח, גילומו הווקלי של הסימפוזיון הכתוב שבפנים הספריה . טקסט עברי שמקומו לא יכירנו במערכת הטקסטים העבריים . בדומה לשם הספר העתיד לעסוק בשאלות הלאום שביקש "אובד עצות" לכתוב, זהו טקסט הנכתב "בצדי דרכים" . ואיזה מין טקסט זה, המקיים זיקה מהותית כל כך לשיח הגאולה של שעתו, ואף על פי כן נותר מבודד, מחוצה לו ? על פניו מציגה המיית נפשו של "אובד עצות" רטוריקה ציונית מוכרת : גם כאן...
אל הספר