143 שירת העצבים גמגום קולו של מספר סיפור המסגרת ב עצבים נדחף לקולו המספר של הגיבור ונתחב בשורות הטקסט באמצעות מקפים המרחיבים את החללים בין המילים ; גם הגיבור נדחף לדבריו שלו עצמו ( באמצעות סוגריים ) , והדיבור כולו נקטע, מתגמגם וחוזר על עצמו, מתמלא מובלעות וחללים ומשתהה במקבצי נקודות נמשכות . מבחינה חזותית מקבל הלבן, הדומם, הריק של הדף, נוכחות משמעותית יותר לצד מלאותו, האותיות והמילים השחורות . מבט מרוחק על דף פרוזה של ברנר, שאינו מבקש עדיין לקרוא בטקסט, אלא להתבונן בו כדימוי חזותי, מגלה את שפע החללים הללו . אין זה מקרה שהגיבור, המספר את קורות מסעו לארץ ישראל, הוא כבד פה, מגמגם . גם זה עניין לעצבים . גמגומו העצבי של האדם אינו אלא פרסוניפיקציה של הכתוב ; והכתוב, בהתאמה, אינו אלא טקסטואליזציה של גוף האדם . בבואנו לתור במרחב כמו ישראל, ארץ הקודש, שזיקת האדם העברי אליה היא טקסטואלית מעיקרה, שהיא נושא למדרש, תפילה ופיוט, ניתן דעתנו ליחסי הגומלין שבין הממשות למילה הכתובה, ולמופעיהן של השתיים . ארץ ישראל הממשית, המתיישרת מול הופעתה הכתובה, היוצאת מכתבי הקודש, מתגמגמת כשמועתקת לטקסט של ברנר . ט...
אל הספר