84 משה שמש התוקפנות', ונראה כי הגיע למסקנה שיש צורך לאזן את התמונה . המשימה הוטלה על חסנין היכל, בסיוע כלי התקשורת המצריים . המטרה הייתה להוכיח כי 'ארגוני הפדאיון לא יוכלו לבדם להכריע במאבק הערבי - ישראלי, ואפילו לא להגיע לשלב של חיסול עקבות התוקפנות' . מצרים החלה במסע הסברתי שנמשך בשנים 1968 - ,1970 שהטיעונים העיקריים בו היו : 'הבעיה הפלסטינית היא, בראש ובראשונה, בעיה כלל- ערבית ; פירוש הדבר הוא שמצרים נושאת בחלק הארי של עול הבעיה' . זאת ועוד, 'מטרת השחרור היא מעבר ליכולתה של ההתנגדות' ; 'ההתנגדות הפלסטינית היא אחד הכוחות הפועלים במערכה [ נגד ישראל ] ', ו'הפוטנציאל הערבי כולו הוא משענתה האמיתית' ; 'ההתנגדות הפלסטינית אינה מסוגלת להגשים את מה שהגשימה ההתנגדות האלג'ירית' . נאצר האמין כי ייעודה העיקרי של 'ההתנגדות הפלסטינית' הוא בשני תחומים : בתחום הצבאי, שם 'המקסימום אותו היא יכולה לעשות הוא הטרדת האויב' ; בתחום המדיני - 'החייאת האישיות הפלסטינית וגיבוש הקיום המדיני של העם הפלסטיני' . כלי התקשורת המצריים הדגישו כי הפעולות הפדאיניות מהוות 'גורם יעיל לערעור היציבות הביטחונית והכלכלית של י...
אל הספר