116 אביטל וולמן עניינו של התיאולוג בהוראת האמת, ולפניו שתי דרכים לעשות זאת, התואמות לשני מינים של אמיתות שבאמונה . ההבחנה בין שני מינים אלו נגזרת מהיות האמת המסוימת ניתנת להשגה או בלתי ניתנת להשגה על ידי התבונה הטבעית . התיאולוג המבקש להורות על אמיתות מהמין הראשון אמור להוכיחן או לפחות 231 באשר למין האמיתות השני, אין הוא יכול להביא סיבות התומכות בקבלתן . להשתמש אלא בטיעונים המורים עליהן כסבירות או לפחות כנרמזות על ידי דמיון כלשהו בינן לבין תופעות טבעיות כלשהן . במקרה הראשון מדובר בהתאמה, במקרה השני — בסבירות . ברם, בשני המקרים אין התבונה עצמאית . אין היא מבססת אמת שאליה הגיעה בכוחות עצמה . האמת שבאמונה היא נקודת מוצאה כמו גם תכלית פעילותה . התיאולוגיה היא אמנם תבונית, אך תחומיה מוגדרים והתשובות נתונות . ברור, אם כן, ההבדל שבין העיסוק הפילוסופי לבין זה התיאולוגי . תומס מסבירו בפתח הספר השני של ה סומה נגד הגויים . אם יש לשניים מושא משותף, הרי שהשיתוף הוא רק לכאורה . נקודת המבט שונה, ההיבטים הנבחנים שונים, וסדר הדיון אחר . הפילוסוף מעיין בישי הטבע במציאותם העצמאית ; התיאולוג רואה לפניו בר...
אל הספר