בסוף השבוע, כאשר אלכס היה שם, הוא צלצל לספר לי על חוויה שהיתה להם שם . ילדה שהיתה מאושפזת הוכנסה לחדר הבטון הקטן לבידוד . היא דפקה על הדלת וצרחה, "תפתחו את הדלת המ . . . הזאת ! " אף אחד לא קם, לא אנשי הצוות ובטח לא הילדים האחרים . היא המשיכה לצרוח, ודן שלנו קם וניגש לדלת . הוא לא הבין דבר וחצי דבר מהסיטואציה, אבל קלט שמישהו מבקש עזרה . אלכס ואני צחקנו ובכינו יחד בטלפון - גם מרוב ייאוש, וגם משום שלבנו יצא אליו, אל הבן המקסים שלנו . מצבו של דן לא השתפר כהוא זה . אמנם היה מי שעצר אותו מלפגוע בעצמו, כי כל הזמן היה צמוד אליו איש צוות מיומן, אבל התסכול שלו גבר עם כל יום ששהה שם . החלו להופיע אצלו תופעות חדשות, כגון הרטבה . לא ידעתי אם זה קורה מתסכול או כתופעת לוואי של התרופות, אבל ידעתי שחייבים להוציא אותו מהמצב הזה . כאשר עדכנו אותי מבית הספר החדש שדן יכול להתחיל להגיע שם, לקחתי אותו הביתה . ביקרנו איתו בבית הספר . הצוות היה מיומן לחלוטין וערוך להתנהגויות כמו של דן . הכיתות היו קטנות, שישה ילדים בכל אחת . היו הרבה מאוד אנשי צוות בכל כיתה . היו להם פרוטוקולים למצבים של התנהגות קיצונית, והיה ...
אל הספר