האלו במקום להוריד את העיניים . ידוע שהאנשים שלא מחייכים הם אלה שזקוקים לחיוך שלנו הכי הרבה . החזקנו את הראש שלנו גבוה וחייכנו . למדנו להתגאות בילדים שלנו בדיוק כפי שהם . ידענו גם שאנחנו צריכות לסלוח לאנשים האלה, כיוון שהכעס עליהם פוגע רק בנו . זו היתה אנרגיה שחוסמת את האושר שלנו . עבדתי על זה במשך זמן רב, לנסות לסלוח לה, אבל לחשוב על זה בתיאוריה היה שונה מאוד מאשר לראות אותה בחיים האמיתיים, ועוד עם דן . נעצתי מבט היישר אל תוך עיניה . "שלום," אמרתי וחייכתי . היא נראתה כמו צבי שנתפס באורות של מכונית . נדמה כאילו היא רוצה להסתובב בחזרה ולרוץ החוצה, אבל כנראה גם היא החליטה להיות אמיצה, כי היא נשארה בחנות . "שלום," ענתה לבסוף, "מה שלומך ? מה שלום דן ? " הצבעתי על דן, שעמד רגוע מול מדף עוגיות והתלבט מה לבחור . "הוא גדל כל כך," אמרה . "כן, את מאמינה שזה אותו ילד קטן שהלך לגן שלך ? " ואז הגיע הרגע . הייתי צריכה להחליט אם אני מוכנה . אם אני מסוגלת לעשות צעד נוסף שישחרר אותי מזה לתמיד . "את יודעת," אמרתי מהר לפני שאשנה את דעתי, "חשבתי עלייך בזמן האחרון . על איך נתת לי בעיטה לפני כמה שנים . . . ב...
אל הספר