אחרי ההרצאה השתוקקתי לשוחח איתו, וחיכיתי לכך לא מעט . רציתי לדעת הרבה יותר על החוויה האישית שלו, על הריפוי . סיפרתי לו על הדברים שלמדתי מנעם, ואיך אני מיישמת אותם עם דן . "זה נהדר," הוא הסתכל עלי בעיניו החומות העמוקות וחייך . "נשמע שאת עושה את הדבר הנכון . " "אתה זוכר משהו מאז ? דברים שראית כאשר היית בתוך האוטיזם ? " שאלתי את השאלה שהתשובה עליה סקרנה אותי יותר מכול . חיכיתי לשמוע אם הוא יתאר פיות ואור, כמו שנעם סיפר . הוא שתק כמה רגעים, כמנסה להיזכר, ואז פתאום אמר, "אני זוכר את עצמי רואה את הפנים של אנשים קטֵנות וצפות באוויר . כאילו הן בתוך בועה . קצת כמו שהדברים נראים כשמסתכלים במשקפת הפוך, ורואים את הכול קטן . " מסכנים הילדים שלנו, חשבתי . איזו צורה מוזרה לראות את העולם . מי יודע אילו עוד דברים המוחות שלהם יוצרים מהעולם שמסביבם . "מה הזיכרון הראשון שלך ? " המשכתי לשאול . "אני זוכר את הפנים של אמא שלי בזמן שדיברה וחייכה אלי . " שמחתי שלמדתי עוד דברים שאולי גם דן חווה . התרגשתי לדעת שאפילו במצבים הכי קשים יש תקווה . הבחור הזה היה בתפקוד הכי נמוך שיש, ועכשיו ניהל חברה גדולה . היתה סיב...
אל הספר