צעדנו על המדרכה הקפואה של ניו יורק בדרך הביתה, כשדן יושב מכורבל בעגלה . ״אתה טועה לגמרי,״ אמרתי . ״היו חלקים שדן השתתף, כשהיו פחות ילדים מסביבו . " אבל תמונות מהמסיבה התחילו להבזיק גם לי בראש . אחרי שקיבלנו את הדיאגנוזה, כשניסינו ללכת למקומות עם דן - זה יכול היה להיות מסעדה, חנות או מוזיאון - דן היה פשוט עושה דברים משונים . במסעדות הוא היה יכול ללכת לשולחנות אחרים ולנסות לקחת אוכל מאנשים זרים . הוא היה מחבק אנשים שלא הכיר, או שניסה לגעת באצבעות הרגליים שלהם אם הם נעלו סנדלים או כפכפים . הדבר האחרון שיגע את אלכס במיוחד . התגובה שלי למקרים כאלה היתה שונה . לא דאגתי עד כדי כך מהתנהגויות כאלה . מה שהפריע לי, לעומת זאת, היה שדן בכה ויילל . לא יכולתי לסבול זאת . בזמן שאיבדתי את השלווה מכך שדן בכה ויילל ולא יכולתי להרגיע אותו ולעזור לו, אלכס נשאר רגוע והיה מנתח את המצב . הוא קיבל את העובדה שלעתים לא היה שום דבר שיכולנו לעשות עבור דן, והיינו צריכים פשוט לחכות שזה יעבור . אני, לעומת זאת, התעניתי מהמחשבה שאני לא יכולה לעזור לו . הבדל נוסף בינינו היה שבעוד אני הקפדתי מאוד על כל מה שהמטפלים אמרו ל...
אל הספר