168 ׀ סלמה ואן דה פּר אן, ואני . היה נפלא להתאחד עם אחי ולשהות שוב בחברתם, אך בד בבד הרגשתי אבודה . לואי ודויד כבר בנו לעצמם חיים באנגליה ; שניהם יכלו להמשיך בחייהם . אני לעומתם הרגשתי כאילו חיי נותרו בהקפאה, והיה עלי להתחיל שוב מאפס, בלי קלרה, אבא ואמא . אפילו את אהובי שבהולנד נאלצתי לעזוב . קיבלתי עבודה כמזכירה בשירות הרפואי — באותו בניין שדויד עבד בו . כולם היו נחמדים מאוד ; החיילים והקצינים הביאו לי סיגריות ושאר מתנות . אבל לא היתה לי תעסוקה רבה . המשימה היחידה שלי היתה לדאוג שהתיקים הרפואיים של הצוערים בהכשרה לקצונה יהיו זמינים למקרה שהרופא יבקש אותם . אחרי שסיימו את הכשרתם נשלחו הצעירים האלה לאינדונזיה, להילחם בקרב אבוד נגד תנועת העצמאות שם . זו היתה עבודה משעממת, בעיקר בהשוואה לכל מה שעשיתי במלחמה . התיקים נשמרו בארון תיוק גדול שרק לי ולרופא היתה גישה אליו . הם בטח חשבו שעשו לי טובה בכך שנתנו לי עבודה קלה, ושלא אתקשה לשמור על חשאיות התיקים הודות להרגלים שרכשתי בפעילותי בזמן המלחמה . אבל אני הייתי זקוקה לתעסוקה כדי שלא לשקוע בדיכאון . הרגשתי בודדה והתחלתי להפנים באמת ובתמים את ג...
אל הספר