שמי הוא סלמה ׀ 147 הגענו למחנה הראשי ועצרנו מחוץ לקסרקטין . מה היינו אמורות לחשוב ? כולן העלו השערות . היו שמועות פרועות שעומדים לשחרר אותנו, אבל זה לא נשמע סביר . היה עדיף להימנע מלפתח יותר מדי תקוות . זה היה בלתי נסבל אילו התברר שהשמועות האלה אינן נכונות . עם זאת, האסירות הבלגיות וההולנדיות קיבלו זמן קצר קודם לכן חבילות מזון מהצלב האדום, לראשונה מאז נכלאנו, וזאת היתה אינדיקציה לכך שמשהו השתנה . כולנו דיברנו בבת אחת, ניתחנו כל מיני תרחישים אפשריים וניסינו לשמור על גישה חיובית . הגיעו אלינו שמועות שהמלחמה נטתה לרעת הגרמנים, אך הן רק הגבירו את הפחד שלנו — הגרמנים עדיין רצחו נשים על בסיס יומי, וידענו שהם לא רוצים להשאיר ניצולים שעלולים לדבר אחרי המלחמה על כל מעשי הזוועה שלהם . "הם עומדים להרוג אותנו," אמרנו זו לזו . "הם לא רוצים שהעולם ידע מה התרחש פה . " עם זאת הסכמנו בינינו שאנחנו לא מוכנות למות . לא עכשיו, אחרי כל מה שעברנו . השאירו אותנו במחנה הראשי תשעה ימים . לא קרה כלום . זו היתה תקופה איומה שעברה עלינו בפחד תמידי שיגררו אותנו החוצה וירצחו אותנו . חשבנו שהגיע סופנו והשלמנו עם גור...
אל הספר