אחר - וגם להזכיר לאחרים שהם מספיק טובים - תורם לא מעט להרגשה שלנו שאנחנו מספיק טובות . אנחנו נותנות ואנחנו מקבלות, ונעשינו שלמות . זה מצב נורמלי ובריא של אנושיות, להזדקק לאנשים אחרים שיזכירו לנו שאנחנו יכולות לבטוח בעצמנו, שאנחנו יכולות להיות רכות וחומלות עם עצמנו, כמיטב יכולתנו, כמו שנהיה עם ילד סובל . להזדקק לעזרה כדי להרגיש "מספיק טובות" זאת לא פתולוגיה, זאת לא "נזקקות" . זה נורמלי כמו הצורך שלנו להבטיח לאנשים האהובים עלינו שהם יכולים לבטוח בעצמם, שהם יכולים להיות רכים וחומלים אל עצמם כפי שאנחנו נהיה אליהם . ויחסי הגומלין האלה, הקשר הזה, הוא קרש הקפיצה שממנו אנחנו משיקות חיים של שמחה . האיזון הבריא בין גוף לנפש אינו מצב רוח, אלא מצב של פעולה ; זה החופש לנוע דרך מעגלי האנושיות . וחילופי התמיכה ההדדיים והנמשכים האלה הם פעולה חיונית לאיזון הזה . זאת הזרימה של הנותנות שנותנות וגם מקבלות תמיכה, על כל צורותיה השונות . התרופה לשחיקה אינה "דאגה עצמית" ; על כולנו לדאוג לכולנו . אז נאמר זאת פעם נוספת : תנו אמון בגוף שלכן . הֱיו טובות לעצמכן . אתן מספיק טובות, בדיוק כפי שאתן עכשיו . השמחה שלכן...
אל הספר