עצמם ? כמה מאמרים נקטו גישה קרובה : עשרה דברים שמורים רוצים שהורים ידעו, או דברים שאמהות רוצות שהמורים של ילדיהן ידעו, דברים שאבות של ילדים אוטיסטים צריכים לדעת . כשהעורכת שלי, ורוניקה זיסק, הציגה בפני כתבה כזאת, ממבוגרים למבוגרים, שאלתי אותה : מי מדבר בשם הילדים ? "תכתבי מאמר על כך," היא דחקה בי . הבן שלי, ברייס, אובחן רשמית כשהיה בן ארבע . הרגשתי בת מזל שהקול שלו נשמע, תודות לעבודת הצוות המסורה של בני משפחה, צוות בית הספר ומטפלים בקהילה . רציתי מאוד שההצלחה שלו תהיה הנורמה, לא היוצא מן הכלל . מתוך כך נבעה הכתבה המקורית - ולאחר מכן גם המהדורה המקורית של הספר הזה . גישות פרטניות וכוללניות לאוטיזם מתגבשות בהשפעת השפה שבאמצעותה אנחנו בוחרים להמשיג אותו . הערות ודעות נפיצות ופרובוקטיביות - בין שאלה מכוונות ובין שנאמרות בלי משים - מנווטות את תשומת הלב שלנו . ייתכן שנגיב אליהן, ייתכן שנתייאש מהן, ייתכן שנבחר להתעלם מהן . אבל ייתכן גם שהגורם שיסכל יותר מכול את התפתחותן של השקפות בריאות ביחס לאוטיזם של ילד, הוא שלל בני הגוונים והניואנסים של השפה שעוברים לנו מתחת לרדאר . לאורך הספר כולו תתבקשו...
אל הספר