622׀ ישראל דנציגר תחקירים, אייטמים שליליים בתקשורת . הבנתי את כאבם, אבל באמת שלא היו לנו מאה מיליון שקלים פנויים להקצות . באחד מאותם ערבים נסעתי לביתי לערב רגיל עם המשפחה . בעוד אנחנו בעיצומם של ארגון הבנות לשינה, פתאום אנו שומעים צעקות במגפונים, מציצים מהחלון ורואים מפגינים, שלטים שבהם מאשימים אותי שיש לי דם של קופים זכים על הידיים, קריאות "רוצח", ברדק . בתוך הבית הבנות, רגע לפני השינה, ממררות בבכי . לא מבינות למה מכנים את אבא שלהן "רוצח" . בת-עמי, כמו לביאה, רושפת אש ותמרות עשן . "אני יוצאת להפסיק אותם," היא הודיעה לי . רגע, ביקשתי . אם את יוצאת, תמצאי את עצמך מככבת בסרטונים ביוטיוב . כל חייך תתחרטי על זה . בת-עמי לקחה נשימה עמוקה, ואני התקשרתי למשטרה, משום שעל פי החוק אסור להפגין מול בתיהם של עובדי ציבור אלא רק של פוליטיקאים . בזמן ההמתנה לכוח השיטור יצאתי החוצה לדבר עם המפגינים, לשמוע ולהסביר בנועם . ממש במקביל נכנסה למושב שיירה של אוהדי הפועל ירושלים בכדורסל, שחזרו בדיוק ממשחק בירושלים . עם הצעיפים, התופים ואביזרי העידוד, הם גילו לפתע שיש הפגנה מול ביתי . תוך כדי ניסיון להבין מה ק...
אל הספר