בדרכים יפות, התארחנו במוטלים שיש בהם בריכות שחייה, ועצרנו בשעה מוקדמת כדי שנספיק לשחות בהן לאור יום לפני ארוחת הערב . למרות חרדותי מהמעבר, ממחיר הדלק והמוטלים והארוחות במסעדות, ומהקילומטרים שיפרידו שוב בין מגדה לביני, מצאתי את עצמי מחייכת לעתים קרובות יותר . לא מסכה של חיוך שעטיתי כדי להרגיע את בני משפחתי . חיוכים אמיתיים, עמוק בלחיי ובעיני . הרגשתי אחווה מחודשת עם בלה, שלימד את מריאנה בדיחות גסות והקפיץ את אודרי במים כששחינו . הדבר הראשון שהבחנתי בו באל פאסו הוא השמים . פתוחים, צחים, רחבי ידיים . ההרים שהקיפו את העיר מצפון משכו אף הם את מבטי . כל הזמן הרמתי את עיני מעלה . בשעות מסוימות ביום, זווית השמש שיטחה את הרכס לקו קלוש של גזירי קרטון, תפאורה של סרט, והפסגות נצבעו בחום עמום ואחיד . ואז האור זז, וההרים פרצו בקשת של צבעי ורוד, כתום, סגול, אדום, זהב וכחול עמוק, והרכס נעשה פתאום תלת ‑ ממדי כמו אקורדיון שנמתח לצדדים וחושף את כל קפליו . גם לתרבות היו ממדים משלה . ציפיתי לכפר מאובק ומיושן באזור הספר, מסוג הכפרים שרואים במערבונים, מקום שבו מהלכים גברים שלווים ובודדים ונשים בודדות יותר . ...
אל הספר