בעוד שעה, אולי שעתיים, אחבק את אחותי, את אחותי האמיצה, ובדיחותיה יעמדו הכן להסיר מעלי כל כאב . בזמן שמריאנה ואני ספרנו את הגלים מעלי הקצף שבין האונייה ליבשה, בזמן שהודיתי למזלי הטוב, בלה עלה מתוך התא הקטנטן שבו ארז את אחרוני חפצינו . לבי גאה שוב ברוך כלפי בעלי . בשבועות המסע, במיטה המתקפלת הקטנה שבחדר שהתנדנד והיטלטל על פני מים שחורים בעודו מתקדם באוויר שחור, הרגשתי כלפיו תשוקה יותר מכפי שהרגשתי בכל שלוש שנות חיינו המשותפים, יותר מאשר ברכבת בדרכנו בחזרה מירח הדבש, בלילה שבו בראנו את מריאנה . בחודש מאי, בווינה, הוא לא הצליח להחליט, לא הצליח לבחור, ממש עד לרגע האחרון . הוא עמד מאחורי עמוד בתחנת הרכבת שבה קבע להיפגש עם בנדי ומרטה, המזוודה בידו . הוא ראה את חברינו מגיעים, ראה אותם מחפשים אותנו ברציף . הוא המשיך להתחבא . הוא ראה את הרכבת מגיעה, שמע את הכרוז מודיע שעל הנוסעים לעלות לקרונות . הוא ראה אנשים נכנסים לרכבת . הוא ראה את בנדי ומרטה ליד דלת הקרון, מחכים לו . הוא שמע את הכרוז קורא בשמו . רצה להצטרף לחברינו, רצה לעלות על הרכבת ולהגיע לאונייה ולהציל את קרון המטען המכיל את רכושנו . אבל ...
אל הספר