בשידה ומוציאה את טבעת היהלום שבלה הזמין בשבילי כשהתחתנו . זו טבעת יפהפייה - יהלום מושלם, עגול, משובץ בזהב - אבל היא תמיד מעוררת בי מבוכה ולכן אינני עונדת אותה לעולם . היום אני עונדת אותה . אני מכניסה לתוך שמלתי את המסמכים שבלה לקח מהקונסוליה האמריקאית בפראג, שטוחים כנגד גבי ומוצמדים אל גופי בעזרת החגורה של שמלתי . אסור לי להיראות כמו מישהי שמתכננת לברוח . אסור לי להשתמש בטלפון שלנו, שהוצמדו אליו מכשירי האזנה, ולהזעיק את עזרתו של מישהו . אבל אני לא מסוגלת לעזוב את הבית בלי ליצור קשר עם אחיותי . אין לי ציפייה שהן יוכלו לעזור לנו, אבל אני רוצה שהן ידעו שאנחנו בצרות, שאולי לא אראה אותן שוב . אני מתקשרת לקלרה . היא עונה לטלפון ואני מאלתרת . אני מנסה לא לבכות, אני מנסה למנוע מקולי לרעוד או להיסדק . "אני כל כך שמחה שאת באה לבקר," אני אומרת . אין שום ביקור מתוכנן . אני מדברת בצופן . אני מקווה שהיא תבין . "מריאנה ביקשה לראות את דודה קלרי . תזכירי לי, באיזו שעה יוצאת הרכבת ? " אני שומעת אותה מתחילה לתקן אותי או לשאול שאלות, ואז אני שומעת את ההפוגה הקצרה שבה היא מבינה שאני מנסה לומר לה משהו . רכב...
אל הספר