מה אנחנו עכשיו ? עצמותינו נראות מגונות, עינינו הן מערות, אטומות, כהות, ריקות . פנים חלולים . ציפורניים כחולות ‑ שחורות . אנחנו טראומה מהלכת . אנחנו תהלוכה אטית של שדים . אנחנו מועדים בלכתנו, והעגלות מתגלגלות מעל אבני הדרך . שורות על גבי שורות אנחנו ממלאים את הכיכר בוֶולס, אוסטריה . תושבי העיירה נועצים בנו מבטים מן החלונות . אנחנו מפחידים . איש אינו אומר מילה . אנחנו חונקים את הכיכר בשתיקתנו . תושבי העיירה רצים לבתיהם . ילדים מכסים את עיניהם . חיינו בגיהינום ושרדנו, ועכשיו אנחנו גיהינום של מישהו אחר . הדבר החשוב הוא לאכול ולשתות . אבל לא יותר מדי, לא מהר מדי . מנת יתר של אוכל היא בעיה ממשית . כמה מאיתנו אינם מצליחים להתאפק . הריסון התפוגג יחד עם מסת השריר שלנו, יחד עם בשרנו . רעבנו זמן רב כל כך . מאוחר יותר אגלה שבחורה מהעיר שלי, אחות של חברה של אחותי קלרה, שוחררה מאושוויץ אבל מתה כשאכלה יותר מדי . לרעוב ולהשביע רעב - הרי זה קטלני באותה המידה . כך שמזל הוא שהכוח שאני זקוקה לו כדי ללעוס שב אלי רק לסירוגין . מזל הוא שלחיילים יש רק מעט אוכל להציע לנו, בעיקר ממתקים, חרוזי הצבע הקטנים ההם, ש...
אל הספר