מגדה מפלרטטת . זו תשובתה לקריאתו של המוות . היא פוגשת בחור צרפתי, תושב פריז, שגר לפני המלחמה ברוּ דֶה משהו, כתובת שאני אומרת לעצמי שלא אשכח לעולם . אפילו במעמקי הזוועה ישנה כימיה בין אדם לאדם, ישנה דהירת התרגשות בגרון, ישנה התבהרות של שמחה . אני רואה אותם מדברים כאילו הם יושבים בבית קפה ביום קיץ וצלחות קטנות מקרקשות מולם . זה מה שעושים החיים . אנחנו משתמשים בפעימת חיינו המקודשת כטריז מפני הפחד . לא ניתן לדבר להפיל את רוחנו . נניף אותה כמו לפיד . נגיד לצרפתי את שמנו ונשמור את כתובתו, ננצור אותה, נלעס אותה כמו לחם . בתוך לא יותר מכמה ימים בגונסקירכן אני הופכת לאדם שאינו מסוגל ללכת . עדיין אינני יודעת זאת, אבל גבי שבור ( אפילו עכשיו אני לא יודעת מתי אירעה הפציעה, או איך ) . אני רק מרגישה שהגעתי לקצה גבול יכולתי . אני שוכבת באוויר המעיק, גופי כרוך בגופיהן של נשים זרות, כולנו בערמה . כמה כבר מתות, כמה מתו מזמן, כמה, כמוני, בקושי חיות . אני רואה דברים שאני יודעת שלא ייתכן שהם אמיתיים . אני רואה את כולם מעורבבים בדברים שהם כן אמיתיים אבל לא אמורים להיות . אמי מקריאה לי . סקרלט קוראת, "אהבתי מ...
אל הספר