בדיוק כשאנחנו עומדות לצאת אל הבוקר הקר לעוד יום של זוועות, פורצת המולה ליד הדלת . שומר האס ‑ אס צועק בגרמנית, ועוד איש צועק בחזרה ושועט לתוך החדר . נשימתי נעתקת ואני תופסת במרפק של מגדה כדי שלא אפול . זה האיש מהגינה . הוא מסתכל סביב החדר . "איפה זאת שהעזה לעבור על הכללים ? " הוא שואל בנימה תובענית . אני רועדת . אינני מצליחה להרגיע את גופי . הוא חזר לנקום . הוא רוצה להטיל את העונש בפומבי . או שהוא מרגיש שהוא חייב לעשות זאת . מישהו שמע על טוב הלב המתמיה שלו כלפי, ועכשיו עליו לכפר על הסיכון שהוא עצמו לקח . עליו לכפר על מעשיו בכך שיכריח אותי לכפר על מעשי שלי . אני רועדת בלי הפסקה וכמעט לא מצליחה לנשום מרוב פחד . אני לכודה . אני יודעת כמה אני קרובה למוות . "איפה הפושעת הקטנה ? " הוא שואל שוב . הוא יזהה אותי בעוד שנייה . או שהוא יקלוט את ראשי הגזרים שמבצבצים ממעילה של מגדה . אני לא מצליחה לשאת את המתח שבהמתנה עד לרגע שיזהה אותי . אני קורסת לרצפה וזוחלת אליו . מגדה מנסה ללחוש לי אבל מאוחר מדי . אני כורעת לרגליו . אני רואה את הבוץ על מגפיו, את הסיקוסים שעל לוחות העץ של הרצפה . "את," הוא אומר ....
אל הספר