אני פונה אל אחותי, ששקעה בדממת הלם משל עצמה, שאפילו בהתרוצצות הכאוטית ממקום למקום, ובכל תור הומה אדם, הצליחה להישאר לצדי . היא רועדת בזמן שהשמש שוקעת . היא מחזיקה בידיה את תלתליה שנגזזו, קווצות עבות של שערה ההרוס . אנחנו עומדות עירומות כבר שעות, והיא מחזיקה את שערה כאילו אם תמשיך לאחוז בו היא תאחז בעצמה, באנושיותה . היא קרובה כל כך שאנחנו כמעט נוגעות, ובכל זאת אני כמהה אליה . מגדה . הבחורה הסקסית ושופעת הביטחון והבדיחות . איפה היא ? נראה שהיא שואלת את אותה השאלה עצמה . היא מחפשת את עצמה בשאריות השיער המדובללות . הסתירות במקום הזה מערערות אותי . רצח, כך למדנו, מתבצע כאן ביעילות . בשיטתיות . אבל נראה שאין כל שיטה בחלוקת המדים, שאנחנו מחכות להם במשך רוב שעות היום . השומרות אכזריות ונוקשות, אבל נראה שאיש לא אחראי על ההתנהלות כולה . המבטים שהן נועצות בגופינו אינם מסמלים את ערכנו, הם מסמלים רק עד כמה קיומנו נשכח מהעולם . שום דבר לא הגיוני . אבל גם זה, במהלך ההמתנה הבלתי פוסקת, גם היעדרו המוחלט של כל היגיון, הוא כנראה חלק מהתוכנית . איך אוכל להישאר יציבה במקום שבו היציבות היחידה טמונה בגדרות,...
אל הספר