אבי מתרוצץ בחדר השינה ובסלון, לוקח ספרים, פמוטות, בגדים, מניח דברים מידו . "קח שמיכות," קוראת לו אמי . אני חושבת שאילו היה לו פטיפור אחד - זה מה שהיה בוחר לקחת, ולו בשביל ההנאה שתהיה לו כשיוכל לתת לי אותו מאוחר יותר, כשיוכל לחזות בשנייה אחת חטופה של עונג על פני . תודה לאל שאמי מעשית יותר . כשהיתה רק ילדה היא היתה לאֵם לאחֶיה הצעירים, והיא השביעה את רעבונם במהלך שנים רבות של אבל . אלוהים עדי, אני מדמיינת אותה חושבת עכשיו בעודה אורזת, לעולם לא אהיה רעבה שוב . ועם זאת אני רוצה שהיא תעזוב את כלי האוכל, את כלי ההישרדות, ותחזור לחדר השינה כדי לעזור לי להתלבש . או לפחות אני רוצה שהיא תקרא לי . שתגיד לי מה ללבוש . שתגיד לי לא לדאוג . שתגיד לי שהכול בסדר . החיילים רוקעים במגפיהם, מפילים כיסאות ברובים שבידיהם . מהר . מהר . אני מרגישה פתאום כעס פתאומי על אמי . היא בוודאי היתה מצילה את קלרה לפני שהיתה מצילה אותי . היא מעדיפה לעבור על המצרכים במזווה ולא להחזיק את ידי בחושך . אצטרך למצוא לעצמי מתיקוּת משלי, מזל משלי . למרות צינת בוקר אפריל החשוך אני לובשת שמלת משי כחולה ודקה, זו שלבשתי כשאריק נישק א...
אל הספר