שבו זרועותינו משולבות ואנחנו שייכות זו לזו . אני רואה את כתפינו השחוחות . את האבק שנאחז בשולי מעילינו . אמי . אחותי . אני . זיכרונות הילדוּת שלנו הם לעתים קרובות שברי זיכרונות, רגעים או מפגשים חטופים, שיחד יוצרים את אלבום התמונות של חיינו . הם כל מה שנותר לנו שיוכל לעזור לנו להבין את הסיפור שלמדנו לספר על עצמנו, הסיפור שמסביר מי אנחנו . אפילו לפני רגע הפרדה שלנו, הזיכרון הקרוב ביותר שיש לי מאמי הוא רגע שאני אמנם נוצרת בלבי, אבל הוא מלא צער ואובדן . אנחנו נמצאות לבדנו במטבח, שם היא אורזת את מה שנשאר מהשטרודל . ראיתי אותה חותכת את הבצק ביד ותולה אותו כמו כביסה כבדה מעל השולחן בחדר האוכל . "תקריאי לי," היא אומרת, ואני מביאה את העותק החבוט של "חלף עם הרוח" מהשידה שלצד מיטתה . כבר קראנו את הספר מתחילתו עד סופו . עכשיו התחלנו לקרוא אותו שוב . אני מתעכבת על ההקדשה המסתורית, שכתובה באנגלית על גבי עמוד השער של הספר המתורגם . היא כתובה בכתב יד של גבר, אבל לא זה של אבי . אמי מוכנה רק לומר שהספר הוא מתנה שקיבלה מאיש שפגשה כשעבדה במשרד החוץ לפני שהכירה את אבי . אנחנו יושבות בכיסאות בעלי המשענת הזקו...
אל הספר