זיגמונד פרויד 122 הרומאים והקרנבל של ימינו משיקים על גבי אותו מאפיין מהותי לחגיגות של הפרימיטיביים, שבהם נהוג להתפרע בכל צורה אפשרית ולהפר את החוקים הקדושים ביותר . ואמנם אידיאל – האני מקפל בתוכו את סך כל ההגבלות שהאני מחויב לשאת, ומסיבה זו ההסרה של האידיאל היא חגיגה גדולה עבור האני אשר רשאי אז, שוב, להיות מרוצה 74 מעצמו . התמזגות של אני באידיאל תוביל תמיד לתחושת ניצחון . את תחושת האשמה ) ורגש הנחיתות ( אפשר להבין כביטוי למתח שבין האני לאידיאל – האני . ישנם, כידוע, אנשים שמצב הרוח שלהם מתנדנד במחזוריות ונע בין דיכאון מופרז דרך מצב ביניים כלשהו ועד לאושר עילאי, כאשר אותן תנודות מופיעות, למעשה, בשיעורים שונים של מִשְ�עַת, החל באלה שבקושי ניתן להבחין בהן ועד למקרים הקיצוניים שבהם אותן תנודות פולשות לחיים כמאניה וכדיפרסיה והופכות למקור בלתי נלאה של סבל וטרדה . במקרים הטיפוסיים של אותם 74 . טרוטר גוזר את ההדחקה מהדחף העדרי . כשב הצגת הנרקיסיזם אמרתי : "יצירתו של אידיאל תהיה התנאי מצד האני להדחקה" ] הצגת הנרקיסיזם , תרגום : דנית דותן, תל אביב : רסלינג, ,2007 עמ' 60 [ , הרי מדובר למעשה יותר ב...
אל הספר