9 הדחף העדרי

זיגמונד פרויד 96 של כל האחרים, או בקצרה — לצמצום האינדיבידואל לכדי פרט בהמון . ואולם כאשר מתבוננים על ההמון כמכלול, הוא מראה עוד הרבה מעבר לכך . מאפייניו הם גם היחלשות של הכשירות האינטלקטואלית, היעדר ריסון רגשי, אי – יכולת למתינות והשהיה, נטייה להפר את כל המגבלות החלות על הבעת הרגשות, וכן נטייה לפורקן המלא של הרגשות בפעולה . ממה שתואר כאן, כמו גם מדְברים אחרים באותה הרוח שתוארו על ידי לה – בון בצורה מרשימה כל כך, מתקבלת תמונה, שאין לטעות בה, של נסיגה מצד הפעילות הנפשית לשלב בסיסי יותר, שאותו לא נופתע למצוא בקרב הפרימיטיביים והילדים . הנסיגה הזו מאפיינת בעיקר את אותו סוג של המון שהגדרנו כ"פרימיטיבי", שכן בהמון המרובד, זה בעל רמת הארגון הגבוהה, מתאפשר, כפי ששמענו כבר, להגביל אותה במידה רבה . הרושם המתקבל אפוא הוא של מצב שבו תנודת הרגש הבודדת והפעילות האינטלקטואלית של היחיד חלשים מכדי לבוא לידי ביטוי בעצמם ותלויים לחלוטין בחיזוקים שמקורם בפעולות החזרתיות של האחרים . ניזכר עד כמה תופעת התלותיות שייכת למבנה הנורמלי של הקהילה האנושית, כלומר עד כמה זעומה מידת המקוריות והתעוזה האישית שבו, כמו ...  אל הספר