140 אורנית רמתי דביר שיעורי החינוך הגופני הם היחידים העוסקים בגוף הממשי של הלומדות ולכן נתפסים כמסגרת המתאימה ביותר לחינוך הגוף . כלומר על החינוך הגופני מוטלת לא רק האחריות להקנות לתלמידות ולתלמידים מיומנויות גוף אלא גם לאפשר להן ( ולעודד אותן ) להשיג ולתחזק גוף בריא, כשיר ורזה . אולם מהספרות הביקורתית עולה הטענה שההנחה לפיה חינוך גופני יכול להשפיע על גופן של התלמידות אינה מציאותית, או כפי שטענו ג'ון אוואנס, אמה ריצ' ובריאן דיוויס ( 2004 Evans, Rich and Davies, ) : יכולתו של החינוך הגופני להשפיע על גופן של התלמידות שקולה ליכולתם של מורים למתמטיקה להפוך את תלמידיהם למיליונרים . הביקורת מערערת, אם כך, על ההיתכנות ( או הסבירות ) להשיג את הגוף הרצוי מתוך העשייה בחינוך הגופני, אך היא מקדישה תשומת לב מועטה לחוויות הגוף של התלמידות ולתפיסתן העצמית לנוכח המטרה לייצר את גופן כבריא, כשיר ורזה . לאור זאת, עולות השאלות : איזו צורה מקבלת 'הגדרת המושלם' בחינוך הגופני בישראל ? מהם הגורמים המאפשרים את הדומיננטיות של 'הגדרת המושלם' ושל שיח הגוף התקין ? כיצד מתמקמות מחנכות ומחנכי גוף ביחס ל'הגדרת המושלם...
אל הספר