123 האני בראי העצמי התקשורת אצל ר' התאפיינה בתלונות ובהערות, והדבר גרם לאנטגוניזם אצל ד' . הוא נתפס בעיניה "משבית שמחות", התנהגותו פגעה בה, זללה אנרגייה חיובית והרחיקה אותה . מטבעו נטה להביע דאגה, אך מיעט, אם בכלל, להחמיא ולפרגן . כדי לעזור לו לתרגם את התנהגותו לרגשות וללמד אותו לזהות מה עומד ביסודם, הוא נדרש ללמוד ביטויים ישירים של אהבה, חיבוק ומגע . ד' הייתה צריכה ללמוד להיות מושפעת פחות מתגובותיו ומהתנהגותו, לקחת לעצמה את המרחב ואת הזמן כדי לבחון שוב את תגובותיה . היה עליה ללמוד להכיל את התנהגותו מתוך הבנה שאינה מכוּונת אליה אישית ולהבין שהיא אינה צריכה לקבל עליה אחריות . היה עליה ללמוד לשים לו גבולות בלי להתנגד לו, גם כשעמדתו נתפסה קיצונית, והיא נדרשה להבין שלעיתים השתיקה שלו נבעה מאמפתיה דווקא כלפיה ולא מהתנגדות . ככל שנחשף יותר לביטויי הרגש ולשפה הרגשית של בת זוגו, החלה השפה לחלחל יותר לתודעתו ולסדוק במקצת את מעטה ההגנות וההכחשה . הוא למד לראות בה שפה לגיטימית ואנושית, שפה שאינה מאיימת ולעיתים אף משחררת . כשהעז לבטא רגש כלשהו, היה חשוב לי לחזק אותו, לתת לו לגיטימציה לרגש ולהעצים ...
אל הספר