החושך צבע הצבעים | 191 רגעי הכוח של הספר הם אלה שבהם השפה הדחוסה בדרך כלל מכה בנו בישירות לא צפויה . בניגוד לשפה ה"לבושה" שאנחנו משתמשים בה כדי לסמן תהליכים חיצוניים, מעבירה השפה ה"עירומה" את היסוד הנפשי והמתהווה . חריגותיה של זרחי מהמבנה התקני של הלשון מוסרות משהו מהמאמץ המתמיד של החיים הפנימיים . מכאן גם התפיסה הכפולה העולה מתוך השירים : הלשון מביאה את העולם לדופן העמוק ביותר של המוח, וה'אני' ממוקם ברגע ההתהוות שלו בלשון . היוולדותו היא הנושא המרכזי בספר . ה'אני' נתפש כמוח - נפש - גוף בלא שיוך מיני מוגדר . בעברית לא מקובל לנטרל את שם הגוף משיוכו המיני, ולכן כשזרחי רוצה להציג אותו כחסר מין, היא נאלצת, באופן פרדוקסלי, לתת לו שיוך זכרי . כמו אמילי דיקינסון ויונה וולך, זרחי מתייחסת לעצמה כאל אני-הוא . זרחי ממחיזה את התהוות ה'אני' בשירים באמצעות יכולת ההשבעה של הלשון, על ידי אינטימיות המחפשת את כוחה בחוויה שמעבר לדיבור, כמו הגאים, צעקה או בכי . באותם רגעים שנוקטת זרחי לשון אידיוסינקרטית, הרי זה כאילו ביקשה שהרעש יפסיק את הפחד, הצעקה את הכאב, וזריקת השברים תהיה לאקט של בריאה . יש כאן ניסיו...
אל הספר