54 | שמעון אדף המשורשרות זו בזו כאילו היו חוליות בסילוגיזם מפואר ( במקום אחר, בהקשר שונה, זרחי מתארת את הזמן כעשוי חוליות של כאב ) . חלקן הגותיות ונוגעות לטבע הקיום, למהות האנושי, וחלקן גזורות מניסיון פרטי, המחשות והדגמות המהוות תשתית ותוקף . הן מוליכות זו אל זו, נובעות נביעה הכרחית . לכאורה . אבל כבר בשורה השלישית בבית הראשון, מתוך המעקב ההגיוני, מתגלע קושי — בלא אומנות התחליפ אי אפשר להישאר בחיים ( או שאתה אינך יכול . מי אתה ? כל אחד ? ) אבל אומנות התחליפ גם טומנת בחובה את קץ העצמי ( התמחות שסופה שתביא אל סופך . מי אתה ? אף אחד ? ) . הפשרה היחידה היא החלפת דבר בעצמו, כלומר, ציות לעקרון התחליפ בלי שהמוכר יימוג, שהמורגל יפוג . היא תישאר בגדר משאלת לב . שווה להשתהות כאן — השיר נתפס להבחנה בין נושא ומושא . על העצמי מאיימת התמורה, אבל חפציו ובני לווייתו — אהובים, חיות מחמד — אינם עשויים לשמור על צביונם, הם שייכים לארעי, לנסחף בזרם, למתכלה, ובמאבק להתנגד לשינויים מצויה הסכנה . אך מדוע יצא העצמי מכלל העצמים, הגשמיים והמופשטים, של העולם ? מה סגולתו ? השאלה מסתמנת ברקע . עוד לא הגיעה שעתה להג...
אל הספר