י לא יסור שבט מיהודה ולא פחות . קבוצות דתיות מן הזן הרדיקלי והתיאוקרטי ביותר מפגינות תוקפנות קיצונית . אורתודוקסְיות מתונות מתקשות שלא להיסחף בזרם . הדת הליברלית שרויה בבלבול . חוגים חילוניים נתונים במגננה זועפת, ולעתים מאמצים בעצמם סגנון משולח רסן . אם התקיים אי פעם קונצנזוס חילוני לגבי מחשבה ציבורית — הסכמה מן הסוג שג'ון רולס שאף אליה — הרי שהוא התפורר . לחזון החברה החילונית בתכלית, שבה הדת מסתגרת בד' אמות, יש עדיין חסידים מושבעים, אבל יותר ויותר מתחוור שמדובר בחלום באספמיה, בתקווה חסרת שחר . ומה עכשיו ? אם נגזר על הזירה הציבורית להכיל אמונות שונות, אילו ערכים ומושגים יגשרו על הפערים בין חבריה ? מה יאחד קהילה פוליטית בעידן פוסט-מודרני שאינו פוסט-דתי ? המיטב שביכולתנו לעשות, לדעתי, הוא לדון בטובת הכלל תוך שאנו שואבים השראה מן המקורות העמוקים ביותר של השקפותינו הנורמטיביות . אפשר להעניק למקורות האלה — טקסטים, שיטות, מסורות, אינטואיציות — ביטוי צלול וצידוק ברור . אפשר להקשיב זה לזה ומתוך הסכמה, אי-הסכמה, או הסכמה שלא להסכים לקדם מחשבה ציבורית שתהיה עשירה דיה כדי לקיים אותנו, אך גם גמישה...
אל הספר