[ 92 ] אניטה שפירא רתחה . הצירוף של העצבנות שלי לקראת הביופסיה של רוזה, הגשם השוטף והמכונית המקולקלת הכניסו אותי ללחץ נורא . אך רוזה הייתה שלווה ולא הבינה מה מתרחש . נהגים סייעו לי ומילאו את המצנן במים, והם הספיקו כדי להגיע עד בית החולים . תוצאת הביופסיה הייתה חיובית : הגידול היה ממאיר . הטיפול היה אמור להיות הקרנות . הרופאים המליצו להמתין עם ההקרנות עד לאחר חג הפסח שהתקרב ובא . כשאני התבטאתי באופטימיות על המשך הטיפול, בנוסח "יהיה טוב", ענה לי הרופא : ״טוב כבר לא יהיה״ . וכך היה . ההקרנות לא עזרו . ייתכן שהיום היו מקרינים בצורה ממוקדת יותר . בית החולים בילינסון לא הצטיין אז בטיפול בסרטן . האפשרות של כימותרפיה לא עלתה כלל . הרופאים דיברו על ניתוח שהיה אמור לעקור את כל תיבת הקול . ההחלטה הייתה קשה . בינתיים הבינה רוזה את חומרת המצב . אם בימים רגילים היא הייתה אדם לא קל, הרי עתה כל התכונות שהקשו על היחסים עימה הוכפלו והושלשו . הצוות הרפואי נהג בה כבוד, בתור "אימא של", והיא נהנתה מזה וגם שנאה את זה . היא הייתה גאה בהצלחת בתה, אך המצב הזה, שבו התחלפו היוצרות ושהיא "נחשבת" בזכותי, הרגיז אותה...
אל הספר