[ 17 ] ככה זה היה זוכרת שהקיאה . אך באחד הימים, כשהים שקט, התיידד איתה קצין צעיר ונאה באונייה – היא דיברה איתו בצרפתית – ולקח אותה לביקור במחלקה הראשונה . רוזה דאגה לה מאוד, אך הקצין, שנתן לה גם לשתות קצת יין, החזיר אותה בשלום . הם נחתו בחיפה ביום שנתגלו הגוויות של שני הסרג'נטים הבריטים שתלה האצ"ל, כדי להרתיע את ממשלת המנדט מתליית חברי הארגון שנדונו למוות בעוון מעשי טרור . בארץ היה עוצר . את פני האונייה קידמו צנחנים בריטים חמושים בטומיגנים . הם חיפשו הברחות : אולי נשק, אולי זהב ? היא ראתה איך אחד מהמעפילים השליך מזוודה לידי פיניק – פיניק כבר עבר את הביקורת, ולמשליך כנראה היה מה להסתיר . בחיפושיהם פתחו החיילים את הראש של בובת הצלולויד הגדולה שהביאה עימה, ורוזה הגיבה : "גוואלד, לאן הגענו ? " נציגי היישוב קידמו את האונייה ברציף . בהם, מקרה משמח, היה חבר נעוריה של רוזה, עתה חבר קיבוץ, בעל משפחה . הוא עלה לארץ לפני המלחמה . אולי עשר, אולי 15 שנים קודם . המפגש עימו ריגש את רוזה מאוד . בשעתו היא העדיפה את בנו עליו . לא הייתה לה מעולם נטייה לסגפנות ולחלוציות, ואילו הוא היה חבר הכשרה והתכוון לע...
אל הספר