142 אספת עם בנפש אחת מעייניו . מילותיו אינן מציינות בבירור לאיזה כיבוש הוא מתכוון . בהקשר שהדברים מופיעים בו, נהיר לגמרי שאין הכוונה לכיבוש היצר . בניגוד גמור להודאתו כי רצונו הבלעדי הוא לחלום, וכי המציאות מעניינת אותו כקליפת השום, פסואה מבטא גם את משאלתו שבנפשו יהיה כל הנחוץ לו כדי לבנות משהו ממשי בעולם המעשה : ספינה, מפרש ( הע“ל : 345 - 346 ) . רצונו להימלט מעצמו וחפצו לחוות מגוון תחושות מוצאים את ביטויים, אף שלעיתים נדירות, ברצון להיות איש מעשה . מדהימה לא פחות היא הודאתו “שגוף יפה וקצב עליז של הליכה צעירה היו מתאימים יותר לעולם מאשר כל החלומות השוכנים בתוכי“ ( סה“נ : 332 ) . פסואה אומנם טוען כי הכרה זו פוצעת אותו, אך הוא רואה בה אמת הזהה להבנת האלים . גם אם נפרש את הדברים כקובלנה על אישיותו החולמנית, הסתירה בעינה עומדת . לדברים אלה יש להוסיף גם את הצהרתו ש“אפשרות בריחה אינה קיימת אצלי ! . . . “ ( הע“ל : 262 ) . לא אחת הודה פסואה שלא תמיד החלומות נעימים לו, ושהוא מוצא בהם פגמים ( סה“נ : 397 ) . הסתייגותו מהחלום מוצאת ביטוי חריף באמירתו “אבוי לו לחולם“ ( הע“ל : 262 ) . הוא הדין בקביע...
אל הספר