138 אספת עם בנפש אחת במראות העולם ( סה“נ : 477 ) : “כל המסע הוא בי, לכן / אחת היא כמה אלך, רק את עצמי אפגוש ואראה“ ( הע“ל : 482 ) . הדמיון הפעיל אינו נזקק לגירויים מן החוץ . פסואה כותב שכל שהיה רואה לו נסע, אינו אלא העתק חיוור של מה שראה בלי 132 יתרה מזאת, מה שרואים בעיני הבשר אינולנסוע ( סה“נ : 476 ) . רק העתק חיוור של מראות הדמיון, אלא גם שגוי מעצם טבעו . רק הנשמה מצליחה באמת לראות ( הע“ל : 322 ) . לכן קובע פסואה שכולנו קצרי רואי . הרואה נכוחה הוא רק החולם ( סה“נ : 477 ) . פעמים אחדות מדגיש המשורר שלדידו אין כלל הבדל בין שקיעת שמש אמיתית לבין שקיעת שמש חלוּמה . מדובר אומנם בשתי מציאויות שונות זו מזו — מציאות החלום אינה זהה למציאות החיים ( שם : 505 ) — אך המשורר בוחר במציאות שבחלומות . הוא מצהיר כי שקיעת שמש חלוּמה היא קבועה ונצחית, ואילו זאת הממשית היא בת-חלוף, ואי-אפשר לחשוב עליה ( שם : 460 ) . תפיסת פסואה את החלום כמהימן יותר מכל אמצעי הכרה אחר ניכרת בבירור בדבריו העוסקים במובהק בעניין אחר : בניסיונו של פסואה לבסס את תפיסת עצמו כבלתי-מתאים לחיים . כך הוא כותב : “כי בחלום עצמו ראיתי...
אל הספר