מ נ ד י כ ה נ א 152 "ששש . . . " . צעקה שלא שמעתי כמותה, לא,שלי מעירה אותו ומרגיעהאימאו לפני כן ולא אחרי כן . מהצעקה הזו הבנתי שמדובר במשהו באמת איום, איום איום . העובדה ששמעתי את אבא שלי, הגדול והחזק, צועק ככה, יצרה איזה חור התחלתי לחפור שם, לנסות להבין, לרצות לתקן . בתודעה שלי, ועוד זיכרון ילדות : אנשים באו לבקר, ביניהם חיים אנדלמן שהיה חבר של רבה מיוחדת, ביניהם קִ היתהאבא . הוא היה ארכיטקט שחי בישראל, אבל שאפשר לסמוך עליו . יכולתי לראות את זה . שמעתי שהם' מענטש ' אנדלמן היה " במחנות . אבל המילה "לאַגער" זה גם קייטנת קיץ, ,היו יחד "אין די לאַגערן אבא עבד, והם שניהם היו שם ביחד . לפעמים שאלתי, "מה עשית במחנות ? " שם בפחם, עבד במפעל של מטוסים, וזה נראה לי כמו הרפתקה גדולה, ומקום משעממיםמאוד ות קרובה . . . אנחנו, הילדים, הרגשנו שהחיים שלנו של חבר לעומת החיים שהיו להם : לנו אין נאצים, אין הרפתקאות . גדלתי באנטוורפן, במשפחה דתית, וזיכרון השואה היה הזיכרון המשפחתי . גם שאר הילדים בכיתה שלי היו בנים של ניצולי שואה . נדמה לי שהיה רק ילד יו לו שני סבים ושתי סבתות . זה היה קצת מוזר והרגשנו כאילו...
אל הספר